חשיבה חיובית 

בלשון לקונית ובוטה, עם איום מסווה, קיבלתי הודעה מחברת ישראכרט, שלזכותי עומדות 58,750 נקודות שצברתי במשך השנים, ואם לא אשתמש בהן עד סוף השנה – הן יעוקלו. היות שאני סולד מעיקולים ומהוצאה לפועל, בדקתי את ערכן האמיתי של חסכונותיי ונדהמתי לגלות שאני יכול לבלות שבוע שלם עם אשתי או עם כל אחת אחרת באחד ממלונות הפאר בארץ – בחינם. חשבתי יותר על אילת, עם התיירות החשופות, אלא שאשתי חשבה יותר על הגב התפוס שלה. אחרי דיון קצר קיבלתי את הדין והזמנתי חדר לאחד מבתי המלון המפוארים באזור ים המלח.

בהגיענו למלון הופתענו מהסגנון הארכיטקטוני הרומאי המדהים ביופיו, מעמודי השיש והפסלים הרבים ועד לאחרון האביזרים, שנתנו תחושה כאילו הגענו לרומי העתיקה. ובאמת, הרגשתי שהגעתי במנהרת הזמן לספא של יוליוס ואוגוסטוס. אלא שלא חלפו יותר ממספר שעות והאורחים שהגיעו החזירו אותי חיש מהר למזרח התיכון הישן והמוכר.

האוטובוסים התחילו לפלוט חבורה רועשת וקולנית של עובדי עיריית פתח תקווה, עובדי בית החולים מאיר מכפר סבא, עובדי בנק הפועלים מחיפה ואחרונים חביבים חוג שומרי משקל מרמת השרון.

היממה הראשונה הייתה קשה במיוחד. כנראה שרק ברגעים קשים באמת האדם לומד על עצמו משהו. לא האמנתי שאני יכול לעמוד בכל האתגרים הפיסיים הקשים שאשתי הציבה בפניי. בתור מאצ'ו ישראלי טיפוסי לא הרשיתי לעצמי להישבר במסלול הקשה.

זה התחיל באמבטיית גופרית רותחת שצרבה לי את הגוף וכילתה את כוחותיי. אחרי כעשרים דקות, רוסייה ענקית ארזה אותי במגבת ענקית הדוקה שלא אפשרה לי לזוז ולנשום. כך שכבתי חנוט כמו מומיה במשך זמן לא ברור, מכיוון שבחלקו לא הייתי שרוי בהכרה. לאחר שהורידה ממני את המגבת, היא הדפה אותי לתוך סאונה רטובה. בחושך הרטוב כמעט ולא יכולתי לנשום, לכן קיבלתי התקפת שיעול קשה, ורק בקושי רב מצאתי את היציאה.

הרוסייה, שכנראה לא אהבה יוזמה חופשית, הענישה אותי מיידית בסאונה יבשה ואכזרית של יותר ממאה מעלות. ישבתי המום בין הסובלים האחרים וקצב הדופק שלי עלה בהדרגה. תוך זמן קצר שלולית הזיעה שמתחתיי איימה להציף את המקום. בשארית כוחותיי זחלתי החוצה וניסיתי להתחמק מהגורילה. הייתי כמעט בחוץ, אך ורק כמעט, כי באכזריות אין קץ היא גררה אותי חזרה וזרקה אותי לתוך בריכת מי קרח.

הפעם הייתה הגורילה למודת ניסיון. היא פטרלה סביב הבריכה כדי שלא אעיז לנסות לצאת. עמדתי במרכז הבריכה חסר אונים והתחלתי להרגיש את גופי הולך ומתקשה, ואין צורך לתאר מה קורה לעיגולים באפס מעלות.

הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי, כאשר קבוצה גדולה של שומרי משקל, שדמתה יותר לעדר פילים, פרצה למקום והסיטה את תשומת לבה של הנאצית. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי החוצה.

אחרי שהסתיים תהליך ההפשרה בחדר וכל חלקי גופי חזרו לתפקד, החלטתי שלא לחזור יותר לאולם האינקוויזיציה עד לתום החופשה. אשתי, שהבחינה שעברתי טראומה קשה ולא רצתה שאשקע בדיכאון, ביקשה ממני להתלוות אליה להרצאה באחד האולמות, בנושא: "חשיבה חיובית".

מרצה סקסית ושופעת אישיות קיבלה את פנינו בחיוך מתוק. תוך שניות שכחתי מהסבל שעברתי ורצתי לתפוס מקום בשורה הראשונה. עוד לפני שהוציאה הגה, כבר התחלתי לחשוב חיובי. ההרצאה הייתה מעניינת ומרתקת. המרצה החיננית הדריכה אותנו למצוא בכל דבר את הצד החיובי בכל מחיר, גם במצבים קשים, וכאלו לא חסרים. היא הדריכה אותנו לשגר אנרגיות חיוביות לכל עבר, והכי חשוב: לאהוב את עצמנו. לדעתה, אנו זקוקים לחיבוק חם לפחות שלוש פעמים ביום, ואם במקרה אין את מי לחבק, אפשר ורצוי לחבק את עצמנו.

המרצה הצעירה הפנטה אותי לגמרי, ולא רק אותי. לאט לאט הצטרפו גברים רבים לחשיבה החיובית, ולקראת סוף השבוע כבר היה קרב על כל כיסא פנוי. בתור בוגר אצטדיון בלומפילד ידעתי שלמשחקים חשובים באים שעתיים לפני שריקת הפתיחה, ולכן לא התעצלתי, הכנתי סנדוויצ'ים ותשבץ, והתנחלתי בשורה הראשונה עם עוד שלושה מורעלים. הם רק לא ידעו את מה שאני ידעתי, ששעתיים אחרי ההרצאה אצלנו היא מרצה במלון סמוך בנושא סקסולוגיה. ואכן, מיד לאחר שהמדריכה סיימה, אמרתי לכולם שאני יוצא לצעדה ארוכה, ויצאתי מהמלון בהתרגשות גדולה, כמו שיוצאים לפגישה אסורה.

היות שרוב אורחי המלון השכן היו פנסיונרים של הבנק, המדריכה דיברה אך ורק על סקס בגיל השלישי, שעיקרו, לדבריה, הוא שהכול בראש והכול נעשה לאט. כמעט את כל הזמן שעמד לרשותה היא הקדישה לחשיבותו של המשחק המקדים, שבגילאים האלו כנראה שהוא גם המסיים.

וכך עברנו את כל השבוע. אשתי צפה רוב הזמן במים השמנוניים, בין לבין היא נדדה מסאונה אחת לאחרת, קיבלה מסאז'ים מכל הסוגים, והשתתפה ברב שיח בג'קוזי בנושאי דיאטות, ויטמינים ושאר ירקות. אני, לעומת זאת, נדדתי ממלון למלון והשתתפתי בהרצאות שונות בתחומים הקשורים בנפש האדם, כמו מדיטציה ויוגה. אחרי שחזרנו הביתה, מצאתי שלמדתי המון דברים מעניינים על עצמי והשתדלתי ליישם את רובם. משום מה, הסביבה לא קיבלה בהבנה את השינויים הנפשיים שעברתי.

בהתחלה אשתי אהבה את החיבוקים שלי, אך במשך הזמן הבחנתי שהיא מנסה להתחמק ממני. היא טענה שנעשיתי דביק מידי ובגלל זה איבדנו מספר לקוחות שלא אהבו את זה. גם הפנצ'ר מאכר שתיקן לי גלגל ביקש ממני באדיבות לא לחזור אליו יותר. מקרה מביך אחר היה כאשר השכנה לא פירשה נכון את החיבוק שלי אחרי שתיקנתי לה את התריס בסלון.

אבל מבחינתה של אשתי, השיא היה בשבת האחרונה, כאשר חזרנו מטיול בכביש צר ונסיעתי האיטית גרמה לפקק ארוך. אחרי כחצי שעה של זחילה אחרי מכוניתי, נשמעה הקריאה מן הרמקול שבניידת שמאחורי. עצרתי בצד, והשוטרת ירדה מהניידת ורשמה לי מיד דוח על נסיעה איטית והפרעה לזרימת התנועה. אחרי שחתמתי על הדוח חיבקתי בחום את השוטרת ולחשתי לה באוזן: "את החיבוק שלישי שלי היום".